תבונה ארגונית

זה קורה לא מעט בפגישות – 
מתכננים פרויקט,
כולם שמחים,
כולם מהנהנים,
כולם מאשרים את התכנית.

נראה שיש תיאום מושלם בין כולם,
עד שהפרויקט מתחיל.

פתאום יש כל מיני אתגרים שאנשים ידעו עליהם אך לא שיתפו מראש,
הרבה אי הסכמה שמגלים בדיעבד,
ודברים מתחילים להתפרק.

מסתבר
שאנשים לא רצו להתעמת,
לא רצו להישמע שליליים,
ובמיוחד לא רצו לעכב ולהתעכב.

אבל איך עוזרים לעצמנו ולאחרים לראות שהמציאות היא הפוכה?
לראות שאי-הסכמה היא מידע חיוני להתקדמות.

חברי צוות הם לא רק הגלגלים והמנוע
של הרכב הצוותי,
הם גם החיישנים.

אמנם חיישני האזהרה ברכב
יכולים להיות דבר מבאס וכביכול מעכב
כאשר הם נדלקים
(כמו לגלות שחסר דלק)
אבל בפועל הם מקדמים אותנו.

עדיף לעצור לתדלק עכשיו
מאשר להיתקע באמצע הכביש המהיר.

לכן, בתור מנהיגים או מנחים,
עלינו להזמין אי-הסכמה באופן מודע.

אבל – אולי תגידו –
מה אם הבעיה היא בדיוק הפוכה?

לא שאנשים שותקים ולא משמיעים את ההתנגדות שלהם,
אלא שהם משמיעים אותה יותר מדי.

פה אין לנו עסק עם שתקנים ומהנהנים,
אלא עם תקליטים שבורים – שכל הזמן חוזרים על אותה עמדה,
או עם נטפלים לתפל – שרוצים לתקן משהו חסר חשיבות בזמן שהכל דחוף,
או עם לוחמניים – שמתעקשים להשיג את מבוקשם.

הנחייה והובלה דורשות מאיתנו
את היכולת להיות גמישים:
להזמין כמות גדולה של אי-הסכמה כאשר זה אפשרי,
וכמות קטנה יותר כאשר זה נדרש.

לא מתוך גחמה אישית,
אלא כדרך לשרת את המטרה המשותפת.

אנחנו יכולים לעשות זאת עם כלי שלמדתי ממיקי קשתן:
סף התנגדות.

סף הוא כמו מכשול פיזי
שאנשים צריכים לעבור כדי להגיד "לא" להצעה ולכיוון של הקבוצה.

ככל שהסף נמוך יותר, כך קל יותר לדלג מעליו ולהתנגד.
ככל שהוא גבוה יותר, כך נדרשת אי-הסכמה יותר נחושה כדי לעבור אותו.

הנה איך זה יכול להישמע, ומתי מתאים כל סף:

ברגעי תכנון, או בהחלטות קריטיות, כדאי לשמוע יותר אי-הסכמה.
לכן השתמשו בסף נמוך:

"האם יש למישהו חשש לגבי הכיוון הזה?"
"האם יש משהו בתכנית שיכול ליצור בעיות כלשהן בהמשך?"
"אם נניח שהפרויקט נכשל, מה הסיבות הסבירות לכך?"

בהתנהלות שוטפת שדורשת איזון בין התקדמות ושותפות,
כדאי להשתמש בסף בינוני שאני לוקח מעולם הסוציוקרטיה:

"האם זה טוב מספיק לעכשיו ובטוח מספיק לנסות?"
"האם יש סיבה משמעותית לא ללכת בכיוון הזה?"

בסיטואציות דחופות כאשר צריך לקבל החלטות מהירות,
או כאשר לעסנו מספיק נושא מסוים ואפשר להתמקד ולהמשיך הלאה,
להשתמש בסף גבוה:

"האם יש כאן משהו שלא תצליחו לעבוד/לחיות איתו?"
"האם יש בהצעה הזו משהו שיכול לסכן את כל הפרויקט?"

אני משתמש בכלי הזה כל הזמן!
ותמיד אני מקשר אותו למטרה ולסיטואציה :
"בגלל שזו החלטה מאוד קריטית, הייתי רוצה לשמוע – למי יש חשש, אפילו קטן, לגבי הכיוון הזה?"
"בגלל שכבר דיברנו על זה הרבה ואנחנו צריכים להמשיך,
אני רוצה לבדוק – האם יש מישהו שלא יכול לחיות עם הכיוון הזה?"

לאחרונה, מנהלת סיפרה לי שבקיבוץ שלה הוגשה הצעה בפני קהל רחב מהתושבים.
הדיון התחיל להתמקד בכל מיני בעיות קטנות,
וכל תגובה גררה תגובה נגדית.
אלו הובילו לעוד דיון, ולעוד הסתייגות….

בעקבות מה שלמדה איתי, היא קמה ואמרה לכולם:

"נשמע שיש דברים קטנים לשפר בהצעה.
אך האם היא נוגדת אינטרס משמעותי של מישהו פה?"

אף אחד לא הרים את ידו.

"אז האם אנחנו מוכנים להצביע?"

וכך הם הצביעו, סיימו את המפגש, ובשאלה אחת היא חסכה זמן יקר לעשרות אנשים.

שימוש בספי התנגדות הוא עוד כלי קטן וגאוני,
שמצד אחד יכול לעזור לנו לשמוע את כל האתגרים שעלינו להתמודד איתם לפני שמאוחר מדי,
ומצד שני לחסוך שעות של דיונים מיותרים.