תבונה ארגונית

יצאנו 8 חברים לטיול בצפון כדי לחגוג לחבר לפני שהתחתן.
בדרך עצרנו ביוקנעם עם המחשבה לאכול צהריים.
מיד עלתה הדילמה… "מה אוכלים???"
מגוון אפשרויות עלו, על כל דבר מישהו אומר "לא בא לי"
ואנחנו נתקעים בלי שברור איך להתקדם.

קרא לי החבר ואמר "אתה אמור להיות המומחה לקבלת החלטות, לא?"
(טוב בסדר…..)

החלטה ב-3 דקות

אז קראתי לכולם לעמוד במעגל קטן, והסברתי:
"אנחנו הולכים לעשות הצבעה מהירה,
אבל זו לא הצבעת רוב רגילה.
חתן השמחה הולך להגיד לנו אופציות אחת אחרי השנייה,
ואני מבקש שתרימו יד עבור *כל* אופציה שאתם מספיק סבבה איתה."

וכך עברנו דרך האופציות:
* להיכנס למסעדת המבורגרים שלידינו – 4 סבבה עם זה
* להמשיך ליער בצפון בלי לאכול ולהתחיל לעבוד על הפויקה – 7 סבבה
* לעצור בחומוסיה 10 דקות נסיעה משם – 8 סבבה עם זה (כולם)
* ללכת לסושי – 5 סבבה עם זה

ואחרי עוד כמה אופציות הוספתי בעצמי אופציה אחת שמבהירה את הצורך לקבל החלטה:
* להישאר כאן עוד זמן כדי לדון בעוד אופציות – כמעט אין מי שסבבה עם זה.

וכך בלי שהייתי צריך בכלל להגיד, יצאנו כולנו לחומוסיה.
כמה פשוט זה היה, וכמה כאב ראש פוטנציאלי זה חסך.
אפשר לחשוב שהיינו מקבלים אותו דבר גם מהצבעת רוב רגילה, אך יש כאן הבדל עצום.

ההבדל בין העדפה לנכונות

הצבענו על פי נכונות (או מוכנות) ולא על פי העדפה.
בהצבעת רוב רגילה יש לך קול אחד שמשקיעים אותו באופציה המועדפת עליך ביותר.
הרעיון הוא לסיים עם האופציה שהכי הרבה מעדיפים אותה.
אבל ההצבעה מפצלת אנשים למחנות, והסיכוי למצוא חפיפה בין כולם היא קטנה.

בגרסה שלנו, כולם הביעו את מידת הנכונות שלהם לגבי *כל אופציה*
כך שנוכל להגיע להחלטה שעובדת לכולם.

הצבעת רוב על בסיס העדפה אינה מתחשבת ברמת ההתנגדות שיש לאנשים לכל אופציה.
כלומר, אם היינו עושים הצבעת רוב,
היו יכולים להצביע 3 למסעדת המבורגרים, 2 לחומוסיה, 2 לסושי, 1 לנסיעה ליער ו-0 להמשיך לשוחח,
ולמרות שהיינו 4 צמחונים בקבוצה,
היינו מוצאים את עצמנו במסעדת המבורגרים עם חצי קבוצה שהיא אפילו לא "סבבה" להיות שם.
כך הצבעת העדפה יוצרת ויכוחים ומרמורים,
כי נהיית מלחמה בין העדפות קוטביות,
כאשר כל העדפה היא מחוץ לטווח המוכנות של הצד השני.

התהליך שעשינו נתן לנו את המידע הנחוץ כדי להתחשב בכלל הקבוצה וברצונות המיעוט.
מאוחר יותר בנסיעה לחומוסיה גילינו שהיא בכלל לא קיימת,
ובגלל שכבר היה לנו את כל המידע,
לא היה צריך להסס – היה ברור לנו שאנחנו ממשיכים ליער (7 מתוך 8 היו סבבה עם זה).

מאחר ואני לא רוצה שמישהו יישאר ללא מענה לצורך חשוב,
שאלתי את האחד שלא הרים את ידו לאפשרות הזו:
"אתה היחיד שלא היית סבבה עם האופציה הזו, אני משער בגלל שאתה רעב מדי כרגע?",
הוא אישר, וכך ידע חבר שהספיק לקנות שייק ביוקנעם להעביר אותו לחבר הרעב.

איך להשתמש בקבוצות

זו דוגמה מושלמת למה אני עושה גם בקבוצה בסיטואציה רצינית:
אנחנו מתחילים עם האופציה שיש לה הכי הרבה נכונות – או הכי פחות התנגדות
(כי כל אופציה אחרת תגרור עוד יותר התנגדויות! וזה היגיון שקשה להתווכח איתו)
אבל אז אנחנו לא נוטשים את המתנגדים,
אלא בודקים איתם בסקרנות מה לא מספיק טוב או מספיק בטוח באופציה הזו.

הקבוצה רוצה לקפוץ לשכנע את המיעוט המתנגד
אבל אני עוצר את זה, כי זה רק גורם לאנשים להתבצר בדעתם (טווח הנכונות שלהם מצטמק!)
ומזמין את הקבוצה רק לשתף רעיונות לשיפור ההצעה
כדי להתחשב בצורך שמעלה ההתנגדות.

כך המתנגדים יכולים להירגע,
במקום להיות צריכים לגונן ולהילחם על מה שחשוב להם.
וכאשר הם רואים רצון כנה לקחת אותם בחשבון, טווח הנכונות שלהם מתרחב,
והם אפילו מוכנים לקבל החלטות שמשאירים צרכים שלהם ללא מענה (למשל: "הכל בסדר, אני יכול להסתדר עם הרעב").

בפעם הבאה ארחיב את העקרונות האלה עם עוד סיפור פשוט 🙂