תבונה ארגונית

לפני שבועיים הזמינו אותי להעביר סדנת תקשורת מקרבת ל־25 גננות בגן דו־לשוני.
זה קורה מדי פעם,
שמבקשים ממני לבוא ללמד תקשורת מקרבת.
זה הרי הרקע שלי,
ושנים לימדתי את זה "לפי הספר".

אבל האמת?
עם הזמן הפסקתי ללמד את השיטה כפי שהיא.
וגם כשמבקשים ממני במפורש "סדנת תקשורת מקרבת"
אני מציע להם משהו אחר.

למה?

כי אני מאמין שתקשורת מקרבת לרוב לא מספיקה.
אני ספקן לגבי היכולת של סדנת תקשורת של כמה שעות לשנות דפוסים של חיים שלמים.

מיומנויות תקשורת שמות את "הנטל" רק על יחידים,
בזמן שעבודת צוות מתרחשת ב… צוות.
ובצוות אפשר להישען אחד על השנייה,
ועל תהליכים והסכמים משותפים,
שלא קשורים רק במיומנות של כל אחת ואחד בצוות.

1. תהליכים משותפים

אני לא מעוניין למכור מוצר מוכן לאף ארגון,
אלא אני רוצה להתאים להם את מה שבאמת יעזור ספציפית להם.

אני מוצא שזה נכון גם לגבי הארגון –
הוא אולי שמע שתקשורת מקרבת זה טוב,
אבל בפועל הוא רוצה מענה לצרכים ולאתגרים ספציפיים.

(בתקשורת מקרבת היינו קוראים לזה כי למדתי להקשיב לא למה שמבקשים ממני, אלא למה שבאמת נחוץ.

בשיחה הראשונית עם מנהלת הגן שמעתי שכל הגננות מחולקות לצוותים חדשים,
ושהן נדרשות לעבוד אחת עם השנייה במצבים מלחיצים,
ולקבל הרבה מאוד החלטות במשותף.
אם אין לכך מנגנון, כל ויכוח קטן יכול להישאר פתוח למשך שבועות ולהפוך למתח מיותר.

בגלל זה הקדשתי חלק גדול מהיום ללימוד של תהליך מהיר לקבלת החלטות בצוות.
עשינו הדגמה עם אחד הצוותים על דילמה אמיתית,
וראינו איך בתוך 10 דקות אפשר להגיע למסקנות אופרטיביות שכולן עומדות מאחוריהן.

כמובן שתהליך משותף כזה דורש מיומנות,
והוא לחלוטין מבוסס על עקרונות של תקשורת מקרבת!
אבל הוא ספציפי לצורך שלהן,
והוא תהליך משותף שהן יכולות להחזיק את השלבים שלו ביחד,
מאשר רק מיומנות אישית שכל אחת צריכה לעבוד עליה עם עצמה.

2. הסכמים משותפים

אבל גם זה לא מספיק –
ופה מגיע הכוח של הסכמים משותפים.
ההבנה המשותפת של איך אנחנו בוחרים לנהוג בסיטואציות שונות.

לדוגמה –
אם צוות רק למד ממני תהליך משותף לקבלת החלטות,
תהיה לזה השפעה קטנה יותר מאשר אם הצוות מסכים יחד שככה הוא רוצה לקבל החלטות מעכשיו.

בהסכם קבוצתי לא הכול תלוי באומץ ליזום או בפניות הנפשית של אותו הרגע.
זה שמחזיק את כולן יחד, ומאפשר לחזור אליו גם כשיש קושי.

בתרגיל הסופי של היום, כל צוות ישב יחד לנסח "אמנה צוותית".

בחלק הראשון הן שיתפו את החוזקות והאתגרים שלהן בעבודה בגן.
ואז בדקו איך החוזקות יכולות לתמוך באתגרים.
ובסוף, גיבשו מספר הסכמות ברורות: איך הן רוצות לקבל החלטות, ואיך לפנות אחת לשנייה אם עולה מתח.

שימו לב לנקודה האחרונה –
במקום שאלמד אותן מיומנות של "איך להעלות קושי מול מישהי אחרת"
יש כח מיוחד בכך שהן יחליטו יחד איך הן רוצות שזה יקרה.
ובפעם הבאה שמתח יעלה ביניהן, לא יקפוץ להן לראש "ככה אמורים לעשות את זה"
אלא "ככה היא רצתה והסכמנו שאפנה אליה".

לסיכום חשוב לי להדגיש שתקשורת מקרבת היא בכללי דבר נפלא
ולפעמים ללמוד מיומנויות תקשורת זה בדיוק מה שצריך.
ולפעמים לא.
המפתח – כמו שאומרים בתקשורת מקרבת – זה לא להיצמד לאסטרטגיה
אלא להקשיב באמת לצרכים.

ככה יצא שאני והגננות וההנהלה בילינו שש שעות יחד,
ואני נהניתי מכל רגע.

נגיד תראו איזה מגדל קוביות יפה עשיתי
בזמן שרציתי לתת להם את הספייס להתמודד עם אחד מהתרגילים:

אבל בסוף מצאתי עיסוק טוב יותר:

ונראה שגם הן נהנו 🙂