לבנג'מין פרנקלין, אחד מהאבות המייסדים בארה"ב, היה יריב פוליטי מוצהר.
הוא ידע ששום שיחה לוגית לא תשנה את דעתו.
אז איך בכל זאת הצליח להפוך את היריב הזה לבעל ברית?
התשובה של פרנקלין היתה – עזרה.
חברים עוזרים זה לזה.
אבל הוא לא הציע ליריב הפוליטי עזרה.
במקום זה – הוא ביקש עזרה.
הוא שלח ליריבו מכתב מנומס וביקש ממנו להשאיל ספר נדיר שידע שהוא מחזיק בספרייתו.
היריב נענה לבקשה.
וכמה ימים אחר כך, פרנקלין החזיר את הספר עם מכתב תודה.
כשהשניים נפגשו שוב – משהו השתנה. היריב הפך לידידותי, אפילו חם.
וכך נולדה הידידות ביניהם, שנמשכה עד יום מותו.
מאז, חוקרי פסיכולוגיה טבעו את המונח "אפקט בנג'מין פרנקלין":
הנטייה האנושית לחבב אנשים אחרי שעזרנו להם – אפילו יותר מאשר אחרי שהם עזרו לנו.
האפקט שוחזר במספר מחקרים.
ככה ניסח זאת פרנקלין באוטוביוגרפיה שלו:
"מי שעשה לך פעם טובה יהיה מוכן יותר לעשות לך אחת נוספת,
מאשר מי שאתה בעצמך עשית לו טובה".
מצאתי את אותה מסקנה כאשר עשיתי את הטיול אחרי צבא שלי,
שבחרתי לעשות בארץ.
למה בארץ?
כי רציתי את החיבור המקומי לאנשים.
ואכן גיליתי שכל פעם שהייתי ללא תוכנית ובלי כל הציוד המתאים,
אנשים בדרך שמחו מההזדמנות לעזור,
והתחברו אליי יותר כתוצאה.
אז איך זה קשור לארגון שלך?
כמנהיגים,
אתם יכולים ליצור תרבות של בקשת עזרה והתייעצות.
כל עזרה קטנה. עצה. התייעצות. שאלה.
אפשר להתחיל בקטן:
כשחבר צוות מגיע אליכם עם בעיה,
במקום לפתור אותה בעצמכם –
עודדו אותו לפנות ולבקש עזרה מחברי צוות אחרים.
זה נשמע פשוט, אבל זה לא תמיד קל.
לבקש עזרה יכול להיתפס כהפגנת בורות או חוסר יכולת.
אבל בדיוק בגלל זה חשוב להתאמן בזה.
אם יש קושי בין שני עובדים,
דווקא בקשות עזרה קטנות ולא-דורשניות
יכולות להפשיר מתחים,
ולבנות דינמיקה חדשה.
כשאנחנו מבקשים עזרה: אנחנו מפתחים ענווה, פתיחות וסקרנות.
כשאנחנו נותנים עזרה: אנחנו מפתחים ביטחון עצמי, ערבות הדדית וחיבור אנושי.
בעברי הובלתי צוות של יועצים ארגוניים שעבדו עם תנועה גדולה בבריטניה.
בין הדברים הראשונים שעשיתי היה לבסס את התרבות והערוץ של בקשות עזרה.
ומי מאיתנו שהצלחנו להחזיק בעבודה המאתגרת הזו,
היינו אלה שבחרו בתרבות הזו.
צוות שבו בקשות עזרה עוברות בחופשיות בין אנשים
כרשת צפופה
הוא צוות עמיד,
כזה שממשיך לעבוד טוב גם כשהעומס עולה או כשהמתח גובר.
כתיבת תגובה