לא כיף להיות "בורג במערכת".
כשעבודה מורכבת מרשימה ארוכה של משימות טכניות ובלתי קשורות,
אנחנו מתחילים להרגיש יותר ויותר כמו רובוטים.
שמאבדים את הרצון לחיות.

ואפילו כשאנחנו מסיימים את כל המשימות,
אולי נרגיש קצת סיפוק של סיום,
אבל האם נרגיש שיצרנו משהו משמעותי?
"עבודה שחורה" או "רשימת מטלות"
היא בעיה נפוצה בצוותים בכלל, ובעבודה עם מתנדבים בפרט.
הדרך שבה אנחנו מגדירים משימות לעובדים ולמתנדבים יכולה לשנות את כל חוויית העבודה.
היא יכולה להכניס יותר משמעות, אחריות ואפילו תשוקה.
בספרות המדעית קוראים לזה task identity, או לפעמים whole task.
משימה שיש לה זהות שלמה ואפשר לקחת עליה אחריות.
בחמ"ל החירום
בואו נסתכל על דוגמה קטנה:
אחרי ה-7 באוקטובר ייעצתי בהתנדבות למספר ארגונים שקמו בן לילה.
אחד מהם היה חמ"ל מתנדבים שריכז בתי הארחה עבור מפונים ועזר לאלפי משפחות.
בסיטואציה כזו המשמעות היא כל כך חזקה וברורה,
ועדיין – אפילו אותה אפשר לשחוק עם הגדרה טכנית מדי של משימה.
מתנדבים עם אינספור אפשרויות התנדבות,
יכולים לעזוב ואכן יעזבו אם לא ירגישו שהם תורמים מספיק.
דמיינו את זה:
הגעתם להתנדב בחמ"ל,
נותנים לכם רשימת טלפונים ארוכה
ותסריט שיחה,
ואומרים לכם להתקשר לכל מספר ברשימה,
לברר את הצרכים שלהם,
ולתעד באקסל.
וככה להמשיך עד שהמשמרת מסתיימת.
עכשיו דמיינו את זה:
נכנסתם למשמרת ואמרו לכם –
"אם זה מתאים לכם,
אתם תהיו אחראים למציאת מענה אירוח לכל משפחה מפונה משכונת בן גוריון בשדרות,
בצורה שתואמת את הצרכים שלה."
מספרים לכם על השכונה, על המצב כרגע, וכיצד זה משפיע על מפונים כאשר עוזרים להם בגישה אכפתית, סקרנית ולא-פולשנית.
נותנים לכם תסריט פתיחה, מבקשים שתעקבו אחריו בהתחלה, אבל גם שתתחילו לשים לב מה עובד ומה צריך לשפר.
בסוף המשמרת תשבו עם כלל אחראי השכונות ותסכמו תובנות.
רואים את השינוי בזהות ובמשמעות המשימה?
מטלפן אוטומטי
לאחראי/ת על קהילה קטנה.
ואכן סיפר לי המנהל שעבודת המתנדבים השתפרה ככל שיישמו מהנקודות הנ"ל.
במפעל המכוניות
וזה לא קיים רק בצוותי מתנדבים –
קחו לדוגמה את Favi, המפעל הצרפתי לייצור רכיבי מכוניות.
כשהם היו מחולקים ל"מחלקות" שונות לאורך פס הייצור, המוטיבציה היתה נמוכה.
אנשים היו תקועים כחלק ממערכת סבוכה,
בלי גישה בכלל ללקוחות ולמשמעות עבודתם.
הם היו אחראים על פיסה מהפאזל,
וכשדברים השתבשו כל צוות השליך את האחריות על הצוותים האחרים.
בתקופה של מהפך החליט הארגון לזנוח את המחלקות
ולחלק את עצמו ל"מיני-מפעלים":
צוותים עצמאיים שמורכבים מעובדים מכל מחלקה, ואחראים לתת מענה שלם ללקוח מסוים.
יש צוות וולקסווגן, צוות וולוו, צוות אאודי וכו'…
והם אחראים ביחד על משימה שלמה, שהם הגדירו כ:
לאהוב את הלקוח שלהם.
(נשבע)
אז מה אנחנו לומדים מזה?
גם במשימות שנראות טכניות או שגרתיות, אפשר ליצור זהות מלאה:
לגרום לעובדים או למתנדבים להרגיש שהם לא רק מבצעים פעולות,
אלא אחראים על תוצאה ממשית, שלמה ומשמעותית.
כתיבת תגובה