בפוסט זה נגלה כלי שעזר ל177 שנה של מלחמה להסתיים,
וגם עזר לייצר הבנה ושיתוף פעולה בין צוותים בעמותה שהנחיתי החודש.
מוכנים?
הסכסוך הארוך במערב
נשיא אקוודור לא ידע מה לעשות.
הוא רק נבחר לתפקיד,
המלחמה עם פרו חפרה את מדינתו עמוק יותר לעוני,
וסבב לחימה נוסף עלול להתפרץ כל רגע.
זה לא היה משחק ילדים –
השנה היתה 1998
וזה היה סכסוך הגבולות הותיק ביותר בחצי הכדור המערבי,
שנמשך 177 שנה של לחימה.
למזלו, נשיא אקוודור הטרי היה תלמיד לשעבר של רוג'ר פישר,
אחד מהמומחים העולמיים לגישור ולמשא ומתן.
אז הוא הרים לו טלפון.
(היי רוג'ר. מה נשמע? אז, אני נשיא אקוודור עכשיו…)
פישר עזר לנשיא לכנס מפגש של דיפלומטים מאקוודור ומפרו.
שם הוא ביקש מהם לראיין זה את זה,
ולאחר מכן להציג בפני הקבוצה את הצרכים של הצד השני.
לא רק שכולם למדו על הצרכים האמיתיים של יריביהם,
הם גם החלו להתיידד.
במהלך הראיונות גילו גנרל מפרו וגנרל מאקוודור שלשניהם יש ילדה עם פיגור שכלי,
ובילו את מרבית זמנם בשיח על חוויותיהם הדומות.
כעבור פחות מחודשיים חתמו המדינות על הסכם שלום,
שמחזיק עד היום.
(כמובן היו עוד דברים רבים שתרמו לכך, חשוב לומר).
אז עכשיו לשימוש בארגונים!
החודש העברתי תהליך דומה לעמותה,
שיש בה מתחים בין אנשי מטה למנהלי שטח,
עם שיח שלעיתים גולש לדיבור לעומתי של "אנחנו והם".
אז חילקתי אותם לזוגות "מטה-שטח"
ונתתי להם תפקידים מתחלפים של מראיין ומרואיין.
אמרתי להם לבוא בסקרנות ופתיחות,
כאילו זו האחריות הבלעדית שלהם להבין את האחר,
ולשאול שאלה אחת:
"מה אתה צריך מהמטה/מהשטח כדי לעשות את העבודה הכי טובה שלך?"
אחרי שהם ראיינו זה את זו,
שמתי את כל אנשי השטח יחד
כדי שייצרו רשימה של "צרכי המטה",
ואת כל אנשי המטה שמתי יחד כדי שייצרו רשימה של "צרכי השטח".
לבסוף הם הציגו זה לזו.
המהלך הפשוט הזה הביא הרבה תועלות:
במקום להתעקש שיישמעו,
הם הרגישו שבאים לקראתם,
שסקרנים כלפיהם
ואפילו מתעקשים על הצרכים שלהם.
בראיון אחד אמרה עובדת מהמטה שהיא לא צריכה כלום,
בעיקר כי לא האמינה ששינוי אפשרי,
אך העובדת המראיינת מולה התעקשה
והחלה להציע כל מיני דרכים שאנשי השטח יכולים להקל על עבודתה.
ברגע אחר התעורר ויכוח נלהב באחת הקבוצות,
כאשר הם ניסו להבין ולהסביר זו לזה את הצרכים של הקבוצה השנייה.
ברגעים אחרים זכו להבין העובדים את הרציונל
מאחורי התנהגויות שביומיום מפריעות להם.
כמו החשיבות של הקפדה על דיווחים כספיים בצורה מסוימת,
וההשלכות של זה על גיוס כספים לעמותה.
ברגע נוסף,
הסבירה עובדת שהיא תשמח לגמישות נוספת בהחלטה על הוצאות כספיות,
והעלתה מספר רעיונות יצירתיים שהיא גילתה שיכולים לחסוך כסף רב לעמותה כל שנה.
בסבב הסיום אמרו המשתתפים שהתרגיל פתח את הראש, ואת הלב,
ושהיו רוצים להצליח לשמור על הפרספקטיבה הזו של ראיית האחר
גם בעבודה היומיומית.
כי גם כשהיתה מחלוקת בחדר,
(והיתה…)
היתה גם תחושה ממשית שאין "אנחנו והם",
אלא רק "אנחנו",
ושביחד אפשר לעבור הכל.
כתיבת תגובה