אני מתהלך בחדר, לחוץ וחושש לקראת הגישור שאני הולך להנחות.
באתי לגשר בין שתי דמויות מפתח בארגון שהקמנו ביחד.
באותו זמן הייתי רק בשנות ה-20 שלי, והם היו פי 2 מהגיל שלי.
לא רק זה, הם היו אנשים מרשימים ודעתניים מאוד.
מה אם אני אכשל?
מה אם הם יתעלמו ממני ופשוט יעשו מה שבא להם?
אולי הם לא צריכים אותי בכלל?
מי אני שאגשר ביניהם?
מה לעזאזל אני עושה??
למזלי, ארגנתי לעצמי תמיכה מראש.
התקשרתי לתומכת, שכבר הכנתי אותה איך לעזור לי.
היא שאלה אותי שאלה אחת ועוצמתית:
"אילו רעיונות יש לך,
עליהם, על עצמך, או על הסיטואציה,
שמונעים ממך לראות את האנושיות של כולם בחדר?"
איזו שאלה.
אני לוקח אותה מתוך העבודה של דומיניק בארטר, שהקים מערכות גישור קהילתיות ברחבי העולם.
אני משתמש בה לעיתים כהכנה למפגשי הנחייה – בין אם הם אישיים, בין-אישיים או קבוצתיים.
בסיטואציה הזו, בשיחה עם התומכת, שמתי לב לכמה רעיונות שמונעים ממני לראות את האנושיות של כולם:
"הם גדולים, ואני קטן מולם"
"הם דעתניים ומפחידים ולא ירצו להקשיב לי"
"הם לא צריכים אותי"
אחרי זיהוי הרעיונות, מגיעה ההיזכרות המודעת: מה הדברים שחשוב לי לזכור לנוכח הרעיונות האלו.
שמעתי מתוכם כמה חשוב לי להרגיש בטוח, נינוח ומשמעותי.
הזכרתי לעצמי שיש להם הערכה אליי, אחרת לא היו מסכימים להיכנס לתהליך איתי.
ובמיוחד, הזכרתי לעצמי שיש סיבה שהם בגישור. כי הם זקוקים לתמיכה שלי, ואני רוצה להיות בנוכחות מקסימלית עבורם.
אם אתעסק תוך כדי התהליך באיך הם תופסים אותי או אקטין את עצמי, לא אתרום להם.
אנחנו יכולים לראות שהרעיונות שהיו לי צמצמו את היכולת שלי לראות את האנושיות של שלושתנו באותו רגע:
פגיעים, לא מושלמים, צריכים עזרה, מגיעים כי חשוב לנו הארגון, מנסים לעשות את ההכי טוב שלנו.
עוד דוגמאות
עוד דוגמה יכולה להיות רעיון שהאדם בגישור "פועל מתוך קורבנות".
הניתוח השיפוטי הזה עליו, אם אזדהה איתו, יכול לנתק אותי מהחיבור איתו.
אני אסתכל עליו ואראה את הרעיון, "מתקרבן",
מאשר לראות אותו: את כל המורכבות הדינמית המתהווה שהיא להיות אנושי.
זה עלול להוביל אותי להיות עם פחות אכפתיות אליו,
או לדחוק בו בצורה בלתי מודעת אל עבר איפה שאני חושב ש"הוא אמור להיות".
זה עלול להיות מפחיד, להודות בכך שהרעיונות האלו עולים.
במיוחד אם יש לי רעיון שכמנחה תהליכים אני "אמור להיות ללא מחשבות כאלו".
עם זאת, אני מאמין שככל שאשים לב לרעיונות האלו, גם אם הם עדינים ביותר,
אתן להם את מקומם ואזכר במה חשוב לי – אוכל להתנהל מול מונחים בצורה המודעת והאכפתית ביותר.
במילה "קורבנות", לדוגמה, ישנה משאלה חיובית לכך שהמשתתף יכיר בכוחו וביכולת הבחירה הפנימיים שלו.
ואני מזכיר לעצמי: אני רוצה להחזיק את האכפתיות הזו כלפיו, ללא השיפוט,
ולהחזיקה יחד עם הרצון להיות איתו היכן שהוא, עם התמיכה לה הוא זקוק, בקצב שלו.
בעולם המנהיגות או ההנחייה קבוצתית מאוד נפוץ שיעלו לנו רעיונות על משתתפים מסוימים שהם:
"קשים" "עקשניים" "מתנגדים סתם" וגולת הכותרת ששומעים כלללל הזמן: "פועלים מתוך אגו".
ככה אמרה לי לפני שבועיים מדריכה בארגון שליוויתי, לגבי תהליך קבלת החלטות שהיא מובילה:
"המנהלים המבוגרים לא באמת מתנגדים עניינית, זה בעיקר ענייני אגו".
והתשובה שלי היתה פשוטה:
"אם תנהלי את הדיון מתוך הרעיון שהם פועלים מאגו, האפקטיביות שלך כמנחה תרד."
וביחד עברנו על כל הסיבות הענייניות שהם כנראה מתנגדים בגללם,
כולל הצרכים האנושיים שלהם:
להישאר בעניינים, להיות מוערכים, שיכבדו את הניסיון שלהם…
עוד רעיונות מצמצמים, שדווקא מתחפשים לדברים חיוביים, יכולים להיות ש"אני צריך להציל את הקבוצה" או "אנחנו חייבים להגיע לפיתרון".
כמובן, אנחנו רוצים לתת עזרה, וגם לפעמים לכוון במודע להתכנסות ולהכרעות.
אבל אם הרעיון שלי אומר שזה חייב לקרות, אז אני כנראה ארגיש ואפעיל לחץ שיפעפע לכל הקבוצה ודווקא יחבל בהתקדמות שלנו.
(נכתב מניסיון כואב)
קחו את זה להנחייה ולמנהיגות שלכם
אני ממליץ לנסות את זה, כל פעם שיש רצון להנהיג תהליך שמתחשב בכולם,
או לתמוך באנשים בתוך תהליך קונפליקטואלי שהם עוברים.
לדוגמה, אם אתם רוצים לתמוך בחברים או בני משפחה שיש ביניהם מתיחות.
זה יכול להיות תהליך אישי, בין-אישי או קבוצתי – אבל העיקרון הוא זהה.
העיקרון של "לראות את האנושיות של כולם", והשימוש בשאלה, מבהיר לי מהו תפקידי כמנחה תהליכים.
זה לא תפקידי להזיז אנשים בכח אל עבר "פתרון" או לספק פתרונות בכלל.
זה לא תפקידי להציל אנשים, להרשים אותם, או לקחת את סבלם עליי.
זה אפילו לא תפקידי להיות נייטרלי (impartial).
בנייטרליות, כמו במשפט "אני לא לוקח שום צד", יש משהו סטרילי, מרוחק וקר.
ואני אומר – להיפך – תפקידי לקחת את כל הצדדים (Multi-partial).
תפקידי הוא לאהוב את כל המעורבים והמעורבות.
להחזיק באכפתיות את הצרכים של כולם.
להיות בחיבור עם האנושיות של כל אחת ואחד.
אני רוצה לראות את כל מי שמולי כנשמה חיה, מרגישה, שכמהה וצריכה את מה שכולנו צריכים.
כזו שפועלת כמיטב יכולתה כדי לשרת את מה שנפלא עבורה בעולם.
הגישה הזו מביאה איתה קסמים לתוך תהליכים תקועים,
חושפת מתנות לא צפויות ב"גישות הבעייתיות" של משתתפים,
ומאפשרת חיבור ועשייה משותפת ברמה אחרת.
וזו הסיבה שאני בוחן ומרפה מהרעיונות שלי.
לא כדי להיות נייטרלי,
אלא כדי לפנות את הדרך לאהבה.
וואו, כל החלק בסוף על נייטריליות מאוד מחדש ומרגש בשבילי. תודה
שמח לחדש! תודה 🙂
וואו, תענוג לקרוא! תודה חן, שכתבת באופן כל כך פשוט ונגיש ונעים. איזה שחרור זה לראות את האנושיות של כל המעורבים, לשים לרגע בצד את כל הרעיונות שיש לי עליהם. הרבה פעמים עצם זה שרואים מישהי בעיניים טובות כבר מייצר דינמיקה חדשה, מזמין אותה לראות את מי שמולה ולבוא לקראתו. לפעמים אנחנו מחכים חיים שלמים שייראו אותנו.
תודה מעין 🙂 זו בהחלט פרקטיקה שיכולה להיות חזקה ומועילה לכל הצדדים, כולל לנו